top of page
יעקב שפרינגר ז״ל – שופט הרמת משקולות
בן 51 היה במותו. הניח אחריו אישה, בן ובת.
נולד בפולין ועלה לישראל בשנת 1957. הוסמך בבית הספר הגבוה לחינוך גופני. הצטיין בהיאבקות ובהרמת משקולות והקדיש את מירב זמנו להוראת החינוך הגופני בבתי ספר בבת ים, עיר מגוריו, ובמועדון הנוער העירוני ביפו. יעקב אימן מאות בני נוער, הקים דור של אלופים, של מאמנים ושל שופטים. אימן את נבחרת ישראל בהרמת משקולות וזכה למוניטין בינלאומי כשופט. למינכן 1972 יצא בפעם החמישית בקריירה שלו כשופט רשמי במשחקים האולימפיים. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון.
מכתב מהמשפחה
שלום אבא, כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב לך, שאני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל. המחשבה הזו, שעברת כל כך הרבה זוועות, ששרדת את כולן, ורק שם, במינכן, דווקא בגרמניה, לא הצלחת לשרוד, לא מרפה. כל המשפחה שלך נספתה בשואה, ברחת לרוסיה, עברת לפולין והגעת שם למעמד גבוה, ויתרת על הכל כדי לעלות לישראל, ואז נסעת לייצג אותה באולימפיאדה, ולא חזרת. כשהגעת לבית יתומים בפולין הפכת שם למדריך ספורט. אתה, שאיבדת את הוריך ואחיך, החלטת לתת לאחרים מוטיבציה לחיות. האמנת שאסור להיתקע, שצריך להישאר בתנועה, כי תנועה היא חיים, ודרך הפעילות הספורטיבית שארגנת, הענקת ליתומים רצון לחיות. התחתנת עם אמא, והתחלת ללמוד באקדמיה לספורט בוורשה. התרכזת באתלטיקה כבדה, התקדמת, הוצאת תואר והגעת למעמד של שופט בינלאומי בעל תואר אקדמי בספורט. בפולין היית סגן שר במשרד בספורט, לא הסתפקת בפחות מ- M.A, ותמיד אמרת שהספורט לבד אינו מספיק. עליו להיות מלווה בלימודים, והם שלובים זה בזה. כשעלינו לארץ ב- 1957, היית צריך להתחיל הכל מאפס. היית מבוקש. רצו אותך בארץ, אבל גם באוסטרליה ובקנדה, ובסוף החלטת שאתה מעדיף את האתגר של הקמת ענף האתלטיקה הכבדה בישראל. נשלחת ללמוד עברית בקיבוץ רבדים, אני עברתי לסבתא באשקלון ואלכס, שצעיר ממני בשלוש שנים, לדודה בקריית גת. המשפחה התפצלה, אבל אחרי כשנה הציעו לך דירה בבת ים וחזרנו להיות משפחה. ואיזו ילדות היתה לנו. כל שבת לקחת אותנו לטיול חופים בפיאט הקטנה, ישבת איתי על ציונים לתלמידים, היית קשוב, משתף, אבא נוכח, דומיננטי, אבל צנוע. אני זוכרת איך ניצלת את הזמן הפנוי לטיולים עם אמא בחו״ל, ואיך נסענו כולנו לטיולים בכל הארץ. רצית את החוויות המשותפות, את החום. הייתי בת עשרים כשנרצחת, עשרים שנה שבהן רצית שאגשים את עצמי, שתמכת בי, ששיתפת אותי בחייך ועודדת אותי לשתף חזרה. זכינו בך. הקמת את הפועל תל אביב בהרמת משקולות, פעלת כדי לקדם את הענף שלא היה קיים עד בואך, וכך הוקמה נבחרת ישראל בהרמת משקולות. במקביל ניהלת ביפו בית לנערים במצוקה, ולימדת בבת ים חינוך גופני. היית מורה נערץ על תלמידיך, והם החזירו לך בזכיות במקומות ראשונים וגביעים בתחרויות. תלמידים שלך ברחו מהצבא כדי להשתתף בהלוויתך, עד כדי כך היית אהוב ומוערך. היית איש חינוך בכל רמ״ח איבריך. תלמידים הגיעו להתייעץ איתך, וידעת לכוון אותם למה שטוב ומתאים עבורם. ראית אופק לכל אחד ואחד מהם, האמנת בהם ועזרת להם לבנות לעצמם חיים. את הנתינה הזו למדנו אלכס ואני, וזו הסיבה שאלכס הפך לרופא ופסיכותרפיסט. ראית בכל אדם את הפוטנציאל הטמון בו. את רומנו ראית מתאמן בים, וככה זיהית את הכישרון שלו. הבאת ערבים מעכו, והלכת עם הלב שלך כי כזה היית. איש פתוח ואוהב אדם. וכל הזמן הזה המשכת להיות שופט בינלאומי. לפני מינכן כבר היית בשתי אולימפיאדות כשייצגת את פולין. למעשה, היית הישראלי הראשון שהוזמן לשם כשופט בינלאומי. מבחינתך, ההשתתפות במשחקים האולימפיים האלה היתה אמורה להיות השלמת הטבעת החמישית שבסמל האולימפי. למרות שלא הסכמת לשמוע גרמנית ולא קנית שום מוצר גרמני, אמרת: “אני אחזור לשם כמנצח״. אז אבא תדע שכף רגלי לא דרכה שם מאז, ואני גם לא אסע לטקס ה- 50. מה שהכי כואב לי זו המחשבה על 26 השעות המטורפות שעברת שם. יום לפני ששפטת, נשברו בתחרות שני שיאים עולמיים והיית מאושר. ופתאום, משום מקום, מגיעות 26 שעות של אימה, של זוועות, לא מגיע דבר כזה לאף אדם. הטראומה מהטבח היתה קשה. הייתי בצבא, עמדתי להתחתן וגרתי איתך ועם אמא. ביום ההוא נסעתי לקריה באוטובוס, ואני שומעת בחדשות שקרה משהו במינכן. בצבא אמרו לי שאתה חי ויוסי, שמאוחר יותר נישאתי לו, הגיע לקחת אותי ואת אמא הביתה. עברנו שעות קשות ומורטות עצבים בחוסר ידיעה באשר לגורלך. בשתיים לפנות בוקר אמרו לנו שניצלתם, ושכן דפק לנו על הדלת עם בקבוק שמפניה. אבל אמא אמרה שמחכים עד שתתקשר ורק אז היא תאמין שאתה בסדר. בחמש לפנות בוקר היתה עוד דפיקה בדלת, ואמרו לנו שכולם נהרגו. יוסי, שהיה המשענת שלי, הלך לתלות מודעות אבל. אמא היתה על כדורים וזריקות הרגעה במשך שלושה חודשים, אלכס היה אבוד, אבל לי היה את יוסי. איזה קשר טוב היה לך וליוסי. איתו התייעצת אם להיות במלון עם השופטים או לישון עם הספורטאים בכפר האולימפי, כי היתה המלצה של הוועד האולימפי נגד, בגלל בעיות אתיקה. יוסי הציע לך לשהות במלון, אבל העדפת להיות קרוב לרומנו ופרידמן, שהיו בעבר חניכים שלך. וההחלטה הזו עלתה לך בחייך. זליג שטרוך, קלע וחבר המשלחת, היה חבר של יוסי מהתיכון, והוא סיפר שבמהלך האירוע הוא ישב עם הרובה והיה לו את אחד המחבלים על הכוונת. לא יודעת כמה מכירים את הסיפור הזה, אבל זליג הסביר שפחד שאם הוא יירה, יהרגו את כולכם. יוסי גם היה זה שקיבל את החפצים שלך, ובחוכמתו הביא אותם לבית הוריו כדי לראות מה יש שם. רק אני ראיתי אותם, והיו כמה דברים שבחרתי לא להראות לאמא. בין החפצים היה שעון שקנית לאלכס, ונשרף מאחר שהיה איתך בהליקופטר שהתפוצץ. יוסי לקח את השעון, נסע למשרדי החברה וביקש את אותו דגם. כשענו לו שאין במלאי הוא לחץ שישיגו, כי זו מזכרת אחרונה ממך לאלכס. אלכס קיבל שעון חדש, אבל נשאר די בודד בבית. לאמא היה קשה מאוד בהתחלה, והוא עוד היה תלמיד. היום הוא רופא מצליח, ובעל משפחה לתפארת משלו. כנראה הקטע של ספורט נטמע במשפחה, כי הנכד שלו מתאגרף. גם אמא הצליחה להתאושש, החלה לטייל בכל העולם, ללמוד ברידג׳, ללכת להצגות ולשמוע הרצאות. עשרה חודשים אחרי הטבח החלטנו יוסי ואני להתחתן. היה קשה להקים בית בשיא האבל, ולא רציתי חתונה רגילה. ערכנו ארוחת ערב שקטה ומכובדת בבית ציוני אמריקה, בה נכחו רוב אלמנות הי״א. מאז אבא, אני נר הזיכרון שלך. אומרים שאדם מת פעמיים, פעם אחת מוות פיזי ופעם אחת כשאין מי שיזכיר את שמו. אז אני מזכירה אותך בכל הזדמנות, כותבת עליך, מספרת כמה חום ואהבה היו בך, ואיך היית אוהב אדם וחבר לאנשים רבים כל כך. בכל פאזה בחיים שלי מאז הרצח, לאורך הדרך מצטלבים בחיי אנשים שמספרים עליך עוד סיפור, שמספקים עוד מידע עליך. מדי פעם אני מגלה עוד אדם שנגעת בחייו, עוד מישהו שהיית שם בשבילו בעת צרה. שינית חיים של אנשים, ועשית את זה בדרכך, בטוב, לא בכוח, לא בתוקפנות ועם הרבה אהבה ואמונה באדם שמולך. את כל הערכים הבסיסיים האלה, אבא, הטמעת בי במשך עשרים שנה, ואני מודה לך על כך. זה לא מובן מאליו. צפינו בטקס הפתיחה של המשחקים בטוקיו, ופתאום דקה דומיה שהפתיעה לא רק אותנו, אלא את כל המשפחות. התרגשתי מאוד, לא רק בשבילי, אלא גם עבור אנקי ואילנה. אני אוהבת אותן אהבה גדולה, מאוד מעריכה את המאבק שניהלו במשך שנים, וכל הכבוד להן שהקדישו ככה את חייהן. ליוסי ולי יש שני ילדים, הבת ליאת והבן שי, שקרוי על שמך, ראשי התיבות של שפרינגר יעקב. ציפו מאיתנו לקרוא לו יעקב, אבל חודשיים וחצי לפני שהוא נולד, לאלכס נולד בן והוא קרא לו יעקב ורציתי משהו שונה. מליאת יש לי שני נכדים, רוני ועידו, ולשי, שמנהל כלבייה, אין ילדים. הוא מטפל באמצעות בעלי חיים, עובד בעמותת אתגרים עם אוטיסטים והוא כמוך, איש של נתינה. לאלכס יש שלושה בנים, ובסך הכל לך ולאמא יש חמישה נינים. חשוב לי שתדע אבא, שהכאב והגעגוע לא מרפים, אתה נוכח/ נעדר כל העת בחיינו, בשמחות ובימים קשים. מדי פעם, כמו המכתב הזה שאני כותבת לך, החיים מזמנים לי תזכורות כואבות. עד היום אני לא יכולה להשלים עם הסבל שעברת. היית אדם רגיש מאוד ושמרת על כבוד האדם באשר הוא, ואני לא רוצה אפילו לדמיין מה עבר עליך שם באותן שעות נוראיות. רק רוצה לחבק אותך חזק ולשמור עליך כמו ששמרת עלי. אבא שלי, היית יחיד סגולה. זכיתי בך כאבא הטוב ביותר שאפשר לבקש, ואתה תמיד בליבי. אוהבת ומתגעגעת. גניה בתך
bottom of page